• etihelos

יומני היקר

עודכן ב: 7 פבר 2019

כך זה התחיל.

אני זוכרת כנערה את היומן שקיבלנו כמתנה ביום ההולדת.

הציפייה וההתרגשות הייתה בשיאה.

יומן קטן, מעוצב בצניעות.

יומן שבין דפיו רשמנו את הגיגי הלב והנצחנו סודות .

את הסודות רשאים היו לקרוא "יחידי הסגולה", החבר/ה הכי טובים, אלה שהכי סמכנו עליהם שלא יעבירו הלאה את הסוד הכמוס .

כשבגרנו, כתבנו לתלמידים זרים, אי שם מעבר לים. ובעידוד המחנך/ת תמיד פתחנו במילים :dear pen pal" "

צבענו בצבעים יפים ,קישטנו את המכתבים שהוכנסו למעטפה ונשלחו בדואר

בעוד המעטפה עושה דרכה לארץ זרה, ליעד חדש, הציפייה גדלה. ההמתנה ארוכה עד כמעט בלתי נסבלת.

תהינו בליבנו: מי יהיה אותו חבר לעט, שיקבל מאיתנו את המכתב, ירגיש כמונו, יחווה את אותן חוויות כמו שלנו, יסכים לשתף גם הוא.


מאז ועד היום


מאז המון השתנה, דברים נראים אחרת (לטוב ולרע)

את המכתבים אנחנו כבר כמעט ולא שמים בתיבת הדואר, גבולות הכפר נחצו מזמן.

העולם שם בחוץ כבר לא נראה כזה רחוק, הוא כאן ועכשיו ובהישג יד.

התגובות לכתיבה מהירות כמהירות האור.

בזכות פייסבוק וואטסאפ, סנאפצאט ועוד רבים וטובים אחרים, הסודות כבר לא כמוסים, כללי המשחק השתנו.

אנחנו מוצפים מידע, חוויות, ריגושים ותמונות. שותפים לתהיות ומחשבות מאנשים קרובים וגם מאלה הזרים לנו לחלוטין .

הארוחה לא מתחילה טרם צולמה, הטיול מתועד מבעד לעדשה .

מן תחושה שכזאת שמפספסים את רגעי האמת, את החוויה האמיתית

מרגישים "קרובים" , כאילו "חברים"

סופרים לייקים, מתרגשים מתגובות. לא משנה אם הגיעו מחבר קרוב או "חבר בפייסבוק"

יש תגובות - המטרה הושגה .

בעבר ,"יומני היקר" "חבר לעט" היו שמורים אך ורק לנו הילדים.

ההפרדה היתה מאוד ברורה, העיסוקים של ה"גדולים" והעיסוקים שלנו "הילדים".

בעולמו של פייסבוק על יתרונותיו וחסרונותיו ההגדרות איבדו זהות

ילד ילדה, נער ונערה, אימא, אבא, דוד ודודה, סבא, סבתא, כולם כאן.

אין כללים, כמעט ואין חוקים

אנחנו מצלמים, כותבים, מגיבים

עולם וירטואלי שכזה, קצת מבלבל ולעיתים גם מטעה.

ואז זה קורה, אנחנו מתבקשים להגיב, לחוות דעה -על בית ספר זה או אחר, על הגננת או המורה.

מתבקשים לציין כן/לא, אוהב/לא אוהב - לגבי הבגד שבחרה ללבוש ביום בהיר אחד השחקנית/הדוגמנית שאנחנו פחות מכירים ואז גם לבחור מ 1 - 10 ,מה דעתנו על איך שנראים החבר/ה.

לרוב אנו גם נוהגים להגיב, שוכחים לרגע שאפשר להתעלם, או להגיב בפרטי ולא בפומבי. והתגובות שלנו לא פעם די מושפעות ממצב הרוח.

הן יכולות להיות מתונות, הן יכולות להיות הרסניות.

ואז....מבלי ששמנו לב - נולד לו שיימינג


כיצד זה משפיע על הילדים?

הילדים שלנו...(חברים בקבוצות הפייסבוק, זוכרים?) שותפים ברשת המורכבת שמתיימרת לקרוא לעצמה ה"רשת החברתית", קוראים את התגובות, רואים אותנו ההורים, המבוגרים האחראיים מקטלגים את החבר/ה תחת הכותרת בעד ונגד

ומייד הם מגיבים כמונו, המראה להתנהגות שלנו....יושבים מאחורי המקלדת,מגיבים בקלות מבינים שזה מאוד פשוט.

את הילד או הילדה השמנה בכיתה, הם מכנים בשמות גנאי

הילד המוגבל מוחרם.

הילדים הלא מקובלים זוכים להתעלמות מוחלטת ולא מוזמנים לימי הולדת או מפגשים חברתיים.

לעיתים ,הילדים שלנו מרחיקים לכת ובמשך שש שנים הם מתעלמים, מהילד או הילדה שבוחרים להתנהג אחרת, להתלבש אחרת. שונים מהנורמה החברתית המקובלת.

אחרים

ברי המזל חומקים מחרם, חומקים משיימינג מטורף. שהתחיל בשאלה קטנה - "ראיתם איך מתלבשת...חחח? דרגו מ 1-10"

ואלה הרגישים המופנמים, השקטים. נשאבים לתהום עמוקה של עצבות, של בדידות.

וכשהם לא מסוגלים להתמודד, מתקשים לעיתים גם לשתף את הקרובים להם ביותר כי הם חשים בושה, כישלון.

הצעד הקיצוני ביותר שהם יבחרו - התאבדות.

וכשזה קורה ,כולנו נסערים ושואלים "איפה היו כולם"?


האם ניתן למנוע את תופעת החרם והשיימינג?


מערכות יחסים חברתיות מתפתחות החל בגיל הרך ותפקידנו ההורים והצוותים החינוכיים לפקוח עין , להיות קשובים ולתמוך בילד המתקשה.

לכנות את הילד/ה נסיך/מלך נסיכה ומלכה, לא באמת יעצים אותם

בבוא היום כשהם יפרשו כנפיים ויצאו אל העולם האמיתי , הם יגלו שהם לא לבד, יש עוד "נסיכים" "מלכות ונסיכות" ואז..אז יגיע המשבר.


אז מה עושים?


ללמד אותם אמפתיה וכישורים חברתיים.


כיצד?


לעקוב אחר האינטראקציה החברתית ולתת מענה

לסייע ולטפח כישורים חברתיים

להעצים ולעודד יכולות

ללמד את הילד לנהל קונפליקטים

לשתף

לשקף רגשות

** ככל שנקדים לתווך ולפתח כישורים חברתיים, נקל על הילדים שלנו בבגרותם בעת שידרשו לעמוד אל מול קודים חברתיים מתוחכמים.


כותבת המאמר :

אתי הלוס - מדריכת הורים (גילאי 2-9) ומנחה צוותים חינוכיים.

054-7944512

167 צפיות

ניתן ליצור איתי קשר

בטלפון: 054-7944512   

 

או למלא פרטים בטופס:

  • Facebook Social Icon